המשימה הייתה לעשות גיחה קצרה אל הארץ שמעבר להרים הכחולים ולחזור. המשימה הייתה משימת מודיעין, לא תקיפה.
הוא יצא לבדו, בכלי זעיר, גיחה קצרה ולחזור. אפילו לא מודיעין ממש. רק הצצה.
הוא שט בשקט ובזהירות מעל להרים הכחולים. נראה היה שהם לא מסתיימים. אחרי ההרים הכחולים היו עוד הרים כחולים, ואחריהם, עוד עוד הרים כחולים. כבר היה מוכן לחזור ולדווח שמעבר להרים כחולים אין שום ארץ, רק עוד הרים כחולים שלא נגמרים. אבל אז הוא ראה ציפורים. ענקיות. והציפורים ראו אותו. והן לא העריכו את החברה. שלוש ציפורים ענקיות ועצבניות עטו עליו ותקפו אותו. הכלי הזעיר החל לצנוח. מטה, מטה, אל הארץ שמלאה בהרים כחולים וציפורים מפחידות.
ובזמן שהוא צנח, והציפורים עדיין דולקות בעקבותיו, הוא חשב, הייתי צריך להחזיר לו את הכסף שאני חייב לו. עכשיו כבר לא אוכל.
הכלי הזעיר התרסק. הוא זחל מבין השברים, המום למצוא שכל החלקים שלו, לא רק עדיין מחוברים, אפילו נשארו בסדר הנכון.
כשסיים להיות המום מהמזל הטוב להדהים שנחת עליו, נזכר להתבונן סביב. הוא רצה לצאת בריקוד קטן כשלא ראה סביבו שום ציפורים. אבל אז הוא הבחין, לא רק ציפורים אין שם. גם כל דבר אחר. רק ההרים הכחולים. לא חיות, לא צמחייה, לא מים, לא אדמה. לא כלום מלבד הרים. כמובן שאין כאן שום ציפורים, כי אין ליצור חי מה לחפש בשממה ההררית הזאת.
הוא התיישב וחשב, שזה מקום כלכך משעמם למות בו. הוא חיטט בשברי הכלי הזעיר. בקבוק מים אחד, ומצנח אחד. שום דבר אחר שעשוי להיות מעניין.
הוא התיישב שוב והניח מולו את בקבוק המים.
"אתה ממש חסר תועלת" הוא הסביר לבקבוק.
"אתה תיגמר כלכך מהר ואני עדיין אתייבש ואמות ואף אחד לא ימצא לעולם לא אותי ולא אותך"
הבקבוק שתק.
"הייתי מעדיף שתהיה רדיו"
הבקבוק שתק.
"אין לך מה לאמר להגנתך, מה?"
הבקבוק שתק.
ואז נמאס לו מהמשחק הזה והוא לקח את הבקבוק ושתה ממנו. בעיקרון צריך לנהוג בחסכנות במצבים כאלה, אבל היות ומוות בודד ומשעמם הוא בלתי נמנע, אז מה זה משנה.
הוא הריק לתוכו את תוכן הבקבוק ואז שוב הניח אותו. "הנה לך" הוא אמר לו.
הבקבוק שתק.
לבסוף הוא נרדם. הוא התעורר כשנחבט גופו באדמה, לאחר שהסלע שעליו הוא נרדם נעמד, התמתח, והחל בעצלתיים ללכת משם.
הוא התיישב על האדמה. חשיכה החלה לרדת ונעשה קריר.
לקח לו כמה רגעים לתפוס איפה הוא ולהזכר במצבו העגום. ואז הוא נעמד והתבונן בסלע שעליו הוא נרדם, בעוד זה האחרון מוסיף, בעצלתיים, להסתלק משם.
"סלעים מהלכים" הוא הרהר. "זה חדש"
לו הייתה בליבו צל של תקווה שיסיים אי פעם את משימתו ויחזור הבייתה, זה יוכל להיות יופי של דו"ח שהוא היה מחבר.
בנתיים החליט פשוט ללכת בעקבות הסלע. הוא לא ניסה להסתתר. דבר ראשון, לא היה איפה. דבר שני, אם הוא בכל מקרה עמד כנראה למות, בידיו של איש סלע מהלך, לפחות נשמע מעניין, לעומת התייבשות.
הסלע המשיך ללכת, והוא הלך בעקבותיו.
הם הלכו והלכו עד הנקודה בה הסלע הלך, פשוטו כמשמעו, לתוך סלע אחר, ונעלם. או שנכנס לאיזה מעבר סודי או אולי התמזג עם הסלע האחר, כך או אחרת, לא היה שוב איש סלע ללכת בעקבותיו.
לפיכך עשה את הדבר הבא הטוב ביותר, ועמד ובהה בסלע שבו איש הסלע שאחריו עקב, נעלם.
הוא נגע בסלע. הוא ניסה לרחרח את הסלע. הוא ניסה להאזין לסלע. הוא ניסה לדבר אל הסלע.
לבסוף התיישב על האדמה ליד הסלע. "אני מיובש. אני הוזה" סיכם לעצמו.
הוא שקל בכובד ראש להרים ידיים ולנסות שוב להרדם אבל החליט נגד קו הפעולה הזה מפני שהיה לו קר.
וגם היה חשוך. היה לו קר וחשוך והחל כאב ראש. הוא שקל להיכנס לפאניקה. פאניקה בשלב הזה נראתה כמו התגובה ההגיונית. אבל פאניקה לא תועיל כרגע אז מוטב לדחות אותה בכמה שעות.
הוא נעמד ודפק על הסלע. מלבד פציעה קלה במפרקי אצבעותיו, לא קרה שום דבר.
ואז חש גירוי קל באפו. הוא גירד בקצה הפה והסלע נפתח כמו קיר קסום. בפנים שרר חושך.
הוא משך בכתפיו ונכנס. דלת הסלע המוזרה נסגרה מאחוריו. בפנים שרר חושך. הוא משך בכתפיו.
הוא החל ללכת, ידיו מושטות קדימה, כי עיניו היו חסרות תועלת לחלוטין. הוא לא שמע דבר, לא ראה דבר, ואפילו לא הריח דבר, מה שהיה מעט משונה, לדעתו.
הוא הוסיף ללכת כך, עד שהדרך נגמרה לו.
"עכשיו מה?" הוא שאל, בקול. הד קלוש של קולו שלו חזר אליו בתגובה.
