גיחה קצרה

​

המשימה הייתה לעשות גיחה קצרה אל הארץ שמעבר להרים הכחולים ולחזור. המשימה הייתה משימת מודיעין, לא תקיפה.

הוא יצא לבדו, בכלי זעיר, גיחה קצרה ולחזור. אפילו לא מודיעין ממש. רק הצצה.

הוא שט בשקט ובזהירות מעל להרים הכחולים. נראה היה שהם לא מסתיימים. אחרי ההרים הכחולים היו עוד הרים כחולים, ואחריהם, עוד עוד הרים כחולים. כבר היה מוכן לחזור ולדווח שמעבר להרים כחולים אין שום ארץ, רק עוד הרים כחולים שלא נגמרים. אבל אז הוא ראה ציפורים. ענקיות. והציפורים ראו אותו. והן לא העריכו את החברה. שלוש ציפורים ענקיות ועצבניות עטו עליו ותקפו אותו. הכלי הזעיר החל לצנוח. מטה, מטה, אל הארץ שמלאה בהרים כחולים וציפורים מפחידות.

ובזמן שהוא צנח, והציפורים עדיין דולקות בעקבותיו, הוא חשב, הייתי צריך להחזיר לו את הכסף שאני חייב לו. עכשיו כבר לא אוכל.

הכלי הזעיר התרסק. הוא זחל מבין השברים, המום למצוא שכל החלקים שלו, לא רק עדיין מחוברים, אפילו נשארו בסדר הנכון.

כשסיים להיות המום מהמזל הטוב להדהים שנחת עליו, נזכר להתבונן סביב. הוא רצה לצאת בריקוד קטן כשלא ראה סביבו שום ציפורים. אבל אז הוא הבחין, לא רק ציפורים אין שם. גם כל דבר אחר. רק ההרים הכחולים. לא חיות, לא צמחייה, לא מים, לא אדמה. לא כלום מלבד הרים. כמובן שאין כאן שום ציפורים, כי אין ליצור חי מה לחפש בשממה ההררית הזאת.

הוא התיישב וחשב, שזה מקום כלכך משעמם למות בו. הוא חיטט בשברי הכלי הזעיר. בקבוק מים אחד, ומצנח אחד. שום דבר אחר שעשוי להיות מעניין.

הוא התיישב שוב והניח מולו את בקבוק המים.

"אתה ממש חסר תועלת" הוא הסביר לבקבוק.

"אתה תיגמר כלכך מהר ואני עדיין אתייבש ואמות ואף אחד לא ימצא לעולם לא אותי ולא אותך"

הבקבוק שתק.

"הייתי מעדיף שתהיה רדיו"

הבקבוק שתק.

"אין לך מה לאמר להגנתך, מה?"

הבקבוק שתק.

ואז נמאס לו מהמשחק הזה והוא לקח את הבקבוק ושתה ממנו. בעיקרון צריך לנהוג בחסכנות במצבים כאלה, אבל היות ומוות בודד ומשעמם הוא בלתי נמנע, אז מה זה משנה.

הוא הריק לתוכו את תוכן הבקבוק ואז שוב הניח אותו. "הנה לך" הוא אמר לו.

הבקבוק שתק.

לבסוף הוא נרדם. הוא התעורר כשנחבט גופו באדמה, לאחר שהסלע שעליו הוא נרדם נעמד, התמתח, והחל בעצלתיים ללכת משם.

הוא התיישב על האדמה. חשיכה החלה לרדת ונעשה קריר.

לקח לו כמה רגעים לתפוס איפה הוא ולהזכר במצבו העגום. ואז הוא נעמד והתבונן בסלע שעליו הוא נרדם, בעוד זה האחרון מוסיף, בעצלתיים, להסתלק משם.

"סלעים מהלכים" הוא הרהר. "זה חדש"

לו הייתה בליבו צל של תקווה שיסיים אי פעם את משימתו ויחזור הבייתה, זה יוכל להיות יופי של דו"ח שהוא היה מחבר.

בנתיים החליט פשוט ללכת בעקבות הסלע. הוא לא ניסה להסתתר. דבר ראשון, לא היה איפה. דבר שני, אם הוא בכל מקרה עמד כנראה למות, בידיו של איש סלע מהלך, לפחות נשמע מעניין, לעומת התייבשות.

הסלע המשיך ללכת, והוא הלך בעקבותיו.

הם הלכו והלכו עד הנקודה בה הסלע הלך, פשוטו כמשמעו, לתוך סלע אחר, ונעלם. או שנכנס לאיזה מעבר סודי או אולי התמזג עם הסלע האחר, כך או אחרת, לא היה שוב איש סלע ללכת בעקבותיו.

לפיכך עשה את הדבר הבא הטוב ביותר, ועמד ובהה בסלע שבו איש הסלע שאחריו עקב, נעלם.

הוא נגע בסלע. הוא ניסה לרחרח את הסלע. הוא ניסה להאזין לסלע. הוא ניסה לדבר אל הסלע.

לבסוף התיישב על האדמה ליד הסלע. "אני מיובש. אני הוזה" סיכם לעצמו.

הוא שקל בכובד ראש להרים ידיים ולנסות שוב להרדם אבל החליט נגד קו הפעולה הזה מפני שהיה לו קר.

וגם היה חשוך. היה לו קר וחשוך והחל כאב ראש. הוא שקל להיכנס לפאניקה. פאניקה בשלב הזה נראתה כמו התגובה ההגיונית. אבל פאניקה לא תועיל כרגע אז מוטב לדחות אותה בכמה שעות.

הוא נעמד ודפק על הסלע. מלבד פציעה קלה במפרקי אצבעותיו, לא קרה שום דבר.

​​

ואז חש גירוי קל באפו. הוא גירד בקצה הפה והסלע נפתח כמו קיר קסום. בפנים שרר חושך.

הוא משך בכתפיו ונכנס. דלת הסלע המוזרה נסגרה מאחוריו. בפנים שרר חושך. הוא משך בכתפיו.

​​

הוא החל ללכת, ידיו מושטות קדימה, כי עיניו היו חסרות תועלת לחלוטין. הוא לא שמע דבר, לא ראה דבר, ואפילו לא הריח דבר, מה שהיה מעט משונה, לדעתו.

הוא הוסיף ללכת כך, עד שהדרך נגמרה לו.

"עכשיו מה?" הוא שאל, בקול. הד קלוש של קולו שלו חזר אליו בתגובה.

באיבוד

אנשים לא הולכים לאיבוד, הם נדחפים לשם. לפעמים בכוונה. ע"י האנשים שמתיימרים לאהוב אותם.

באיבוד תמיד שורר חורף. באיבוד תמיד יורד גשם. באיבוד תמיד יש עננים כבדים שהשמש מתקשה לחדור דרכם. באיבוד תמיד קר. באיבוד יש מליוני יקומים מקבילים מפני שבאיבוד אף פעם אין מקום ליותר מאדם אחד בכל פעם. באיבוד תמיד נמצאים לבד. באיבוד, ברגע שאחד היקומים מאוכלס, הוא נסגר, ואף אחד אחר לא יכול לחדור. לא תמיד מרגישים את זה, כשהיקום נסגר מסביב, אבל מבחינים בזה כשמתחילים להבין איפה נמצאים ורוצים לחזור הבייתה. קשה לחזור הבייתה מאיבוד. לפעמים נפתח פורטל ראנדומלי, אבל תמיד בפתאומיות. אי אפשר לעולם לחזות מראש מתי או היכן. ואם במקרה מצליחים להמצא ליד כשכזה פורטל נפתח, זה עדיין לא מספיק. כי באיבוד יש יותר גרביטציה וזה קשה שם לזוז. בגלל זה באיבוד אנשים לרוב לא טורחים, לזוז. לא תמיד מבחינים כשפורטל נפתח. וכשכן, רוצים לרוץ לקראתו, אבל זה קשה, בגלל הגרביטציה העצומה. שלושה צעדים לוקחים המון אנרגיה ואז צריך לנוח. לפעמים אפשר לחטוף איזו הצצה מהירה, כשפורטל נפתח, ולראות אנשים אחרים. אבל פורטלים תמיד נפתחים רק לזמן קצר, ואז שוב נמצאים לבד.

באיבוד יש תמיד שקט עצום, שעושה כאב ראש, חוץ ממתי שיש פתאום רעש נורא, שנדמה כמו מגיע מכל מקום בו זמנית. ורוצים לכבות אותו, אבל אי אפשר לאתר אותו. ואח"כ שוב שקט. שקט שחודר ופוצע. באיבוד אין רפואה. אין תרופות, אין פלסטרים, באיבוד פציעות לעולם לא מחלימות. הן לא הורגות, הן רק, לא מחלימות. הן ממשיכות לכאוב. לתמיד.

אחרי שנמצאים באיבוד מספיק זמן, לפעמים קשה לזכור שפעם, לפני, היה מקום אחר. שהייתה בו שמש לפעמים, והיו בו אנשים, ופציעות החלימו. וכשמגיעים לשלב שבו מתקשים לזכור, הגרביטציה גדלה, והפורטלים נעשים עוד יותר נדירים, ולכן זה עוד יותר קשה לברוח. באיבוד אפשר להלכד. לפעמים יש אנשים בחוץ, שרודפים אחרי הפורטלים האלה ועוקבים אחרי המסלול של מי שנמצא באיבוד, וברגע הנכון מצליחים למשוך יד פנימה ולתפוס אותו, ולמשוך החוצה.

אבל גם יש אנשים שברגע שהם מגיעים לאיבוד, אף אחד בחוץ לא זוכר שהם אי פעם בכלל היו, ולכן אף אחד לא טורח בחוץ לנסות ולשלוח יד פנימה. אלה האנשים שנלכדים באיבוד. ונשארים שם לתמיד.

ספר הכשפים הכסוף של סלביה

על אף שסלביה לא הייתה מכשפת במובן הקלאסי של המלה (וב"מובן הקלאסי" של המלה הכוונה היא למישהו שמסוגל לבצע כישופים), מבחינה זו שכל הכישופים שלה תמיד התפקששו איכשהו, היא ידעה שהפעם הזאת היא בטוח תצליח להתקבל לאגודת מכשפי המלך ה14 רבי המעלה בממלכת אשפנזאר. והיא ידעה את זה מפני שהיא בהחלט מאוד התבגרה מאז הפעם הקודמת, ומפני שהיא כן הצליחה להפוך את הדינוזאור של השכנה מקומה רביעית לירוק לפני כמה שבועות (מכאן כמובן מגיעה המימרה המפורסמת "הדינוזאור של השכן תמיד ירוק יותר") אמנם מה שהיא ניסתה לעשות זה לשכנע את הכדורגל שבו שיחקו הילדים מקומה ראשונה להתחבא בתוך ארון הבלהות, (מפני ששם לעולם לא שומעים מהם ציוץ ובדכ גם אחרי שהם מצליחים איכשהו להמלט משם, הם לא משמיעים יותר מדי קולות, או זזים, בכלל), אבל הנקודה היא שכשף שהיא ביצעה אכן יצר שינוי.

אבל בעיקר היא ידעה שהפעם תצליח מפני שהם לעולם לא מוכנים לקבל לשרותיהם מכשפים שעברו את גיל 116 והשנה הזו ימלאו לה 114

ובשנה הבאה, כשתהיה בת 115, היא לא תוכל לנסות להגיש שוב מועמדות מפני שלסבתא רבה של דוד אקסילז יש יומולדת, (אף אחד לא זוכר בדיוק בת כמה היא אבל כשמגיעים לגילאים האלה לאף אחד גם לא אכפת) וסלביה ידעה שהיא לא תחמיץ כזו חגיגה מפוארת בשום אופן (פעם אחרונה שהעז מישהו לאכזב את דוד אקסילז הלך לו חצי גג ובחורף ירד עליו גשם, והגשם שם עשוי קיפודים, ואתם יכולים לסמוך עלי בעניין הזה, זה לא נעים כשהשמיים ממטירים עליך קיפודים))

היא ידעה שעליה להתארגן ולצאת אל המסע הארוך (המסע למען האמת דווקא היה מאוד קצר אבל ההמתנה בכניסה הייתה ארוכה) ולפיכך היא קמה מאוד מוקדם בצהריים כדי לכשף את הכישוף החשוב ביותר של היום, הכישוף שבלעדיו המוח לא מתעורר, כולם יודעים שהכישוף הראשון נותן את הטון לשאר היום.

היא עברה על ספר הכישופים העתיק שירשה מסבא הרבנסויפן (ירשה במובן הגמיש של המלה, סבא עדיין מחפש אותו לפעמים) כדי למצוא את הכישוף הכי מוצלח כדי להתחיל את המסע הארוך כמו שצריך.

לאחר שסיימה לכשף את הכישוף הראשון החשוב, היא שקלה לכשף קצת נקיון לקדרת הקסמים אבל אז נזכרה שקראה באיזה ספר פעם שמישהו שכח לשטוף את הקדרה שלו לפני שיצא לחופשה וכשהוא חזר היא הייתה מלאה בשיקוי מרפא, ולפיכך החליטה (לא מתוך עצלות, אלא למען המדע!) להשאיר את הקדרה כמות שהיא.

ואז שמה פעמיה ויצאה אל הדרך.

בניגוד לאמונה המקובלת, מכשפות לעולם לא רוכבות על מטאטאים (ניסיתם אי פעם לשבת כמה שעות על מטאטא? אם הייתם מנסים, לעולם לא הייתה מגיעה האמונה המוזרה הזאת)

מכשפות למעשה מתניידות, על זברות זומבים. טוב, המכשפות העניות, לעשירות והראוותניות ישנם חדי קרן זומבים עם זנבות מקושטים (וסלביה יכולה להשבע שהיא פעם ראתה מכשפת בת 43 בערך רוכבת על חד קרן שזנבו לא סתם מקושט אלא צבוע! בתכלת!! בצבע שאיתו צובעים לוויתנים, לא אלה מהים, אלה מהמקום הזה שאף אחד לא זוכר את שמו אבל יש שם לוויתנים והם בצבע תכלת, ומכשפות לרוב לא מקבלות רשיון לזומבים לפני גיל 97.5, אבל, ככה זה כשעשירים)

סלביה לא הייתה מהמכשפות העשירות (באמת, לא מתעשרים מלמכור כינורות מדברים לנערי תחזוקת הכרכרה. לא בכסף בכל מקרה, לפעמים מתעשרים בבעיות פסיכיאטריות מרתקות, אבל לא בכסף) ולכן היה לה רק זברה זומבי פשוט, וזקן, שקנתה יד שביעית ממישהו. היא הייתה באמת מאוד מרוצה מהזברה זומבי שלה ולכן היא קראה לו מוקי. ובאמת באמת שלא היה לה עד כדי כך אכפת שמוקי היה צריך לעצור לנוח כל 14.13 צעדים (מי בכלל הפך את הזברה המטופש הזה לזומבי? איזה מן זומבי צריך מנוחה? באמת) מה שהצריך ירידה חדה לאדמה (כן, כמובן שזברות זומבים יודעים לעוף, איזו שאלה מיותרת!), ומנוחה רופפת לאחריה.

אחרי המנוחה התשיעית שמוקי לקח באותו מסע כבר התחיל להיות מאוחר ולכן סלביה החליטה שזה יהיה זמן טוב לכישופי צהריים קלילים.

 לפיכך פרקה את "ציוד כישופי הדרך למתחילים" החדש ויפה וכתום (כתום בשמש, אבל המוכר הבטיח שבחושך הוא מחליף צבע לאגס) שהיא רכשה מבעוד מועד לכבוד המסע, ו"חוברת העבודה החמודה" שהגיעה איתו. היא התיישבה על הארץ, פתחה את החוברת ועלעלה בה, מחפשת אילו כישופי דרך חמודים מכילה חוברת העבודה החמודה.

לאחר כישופי הצהריים החמודים לדרך נפל חושך, והיות והיה זה אחד מהחושכים האדומים האלה שכה נפוצים בדרכים הללו, וזה ידוע שזברות זומבים מפחדים מחושך אדום (חדי קרן זומבים לא מפחדים מחושך אדום. אפשר לגמוע איתם הרבה יותר דרך. ככה זה כשעשירים)

סלביה ידעה שאין ברירה אלא לעצור ללילה. לפיכך היא ניסתה לכשף לעצמה אוהל בלתי נראה, הצליחה במקום זה לכשף שתי כוסות תה שמוקי מיד מיהר לשבור, ואז שניהם הלכו לישון.

למחרת בבוקר מוקי התעורר רענן ועליז, הלך לשתות מים, טעה בדרך, ונפל לתוך בור חסר תחתית שמישהו חסר אחריות פשוט השאיר שם.

ולכן סלביה ארזה את כל הדברים שלה והתכוונה להמשיך את שאר הדרך ברגל. אבל לפני כזו דרך ובלי אפילו זומבי זברה זקן המרבה במנוחות ומפחד מחושכים אדומים, החליטה סלביה לנסות את הריקוד מזמן האנרגיה הכאוטית שדודה מידבאו ניסתה ללמד אותה, עד היום שבו בעקבות צעדי הריקוד של סלביה נפל כשף מוזר על כל העיר שאף אחד לא הכיר וגרם לכולם מלבד יוני דואר סגולות לישון למשך ארבעה ימים ושלוש וחצי שעות. אז החליטה דודה מידבאו שריקודים מזמנים זה לא בשביל סלביה.

אבל סלביה הרגישה מאוד בטוחה בעצמה (בכל זאת הצליחה לכשף שתי כוסות תה אתמול!) ולכן החליטה שזהו הזמן הכי מתאים לנסות שוב את הריקוד מזמן האנרגיה הכאוטית.

מבחינה מסויימת ניתן לאמר שהריקוד היה הצלחה מסחררת, מבחינה זו שכולם ברדיוס של 200 ק"מ מהנקודה בה סלביה רקדה חטפו סחרחורת (מלבד יוני דואר סגולות)

אבל מבחינה אחרת הוא היה כישלון מהדהד מפני שבמקום אנרגיה כאוטית סלביה הצליחה לשגר עצמה (שאם חושבים על זה, האמת, זה סוג של חתיכת הישג, עבור מכשפת שלפני כמה ימים לא הצליחה לשכנע כדור להתחבא בתוך ארון בלהות) אל ארץ הכאוס בעל האנרגיה הנצחית, שבה לרוב אף אחד לא הצליח למצוא שום דבר וחלק מהעצים סבלו מדיכאון כרוני שגרם להם להסתובב באויר סביב עצמם במקום לטייל בחדווה הרחק ככל האפשר מבתי ספר (מקומות מפחידים, בתי ספר, מלאים בננסים מרושעים)

בשלב הזה המסע כבר החל להיות די מייגע וסלביה פתאום נזכרה שלבת של הדודה של השכן של אמא של גיסו של אחד הדודים הרחוקים מדרגה שלישית של אמא של סבתא של אבא יש בעצם קשרים באגודת מכשפי המלך ה14 רבי המעלה בממלכת אשפנזאר, והיא בטח תצליח להכניס אותה. לפיכך היא החליטה פשוט לחזור הבייתה. ואולי לבדוק לגבי רכישת זברה זומבי חדש.