אנשים לא הולכים לאיבוד, הם נדחפים לשם.
לפעמים בכוונה. ע"י האנשים שמתיימרים לאהוב אותם.
באיבוד תמיד שורר חורף. באיבוד תמיד
יורד גשם. באיבוד תמיד יש עננים כבדים שהשמש מתקשה לחדור דרכם. באיבוד תמיד קר.
באיבוד יש מליוני יקומים מקבילים מפני שבאיבוד אף פעם אין מקום ליותר מאדם אחד בכל
פעם. באיבוד תמיד נמצאים לבד. באיבוד, ברגע שאחד היקומים מאוכלס, הוא נסגר, ואף
אחד אחר לא יכול לחדור. לא תמיד מרגישים את זה, כשהיקום נסגר מסביב, אבל מבחינים
בזה כשמתחילים להבין איפה נמצאים ורוצים לחזור הבייתה. קשה לחזור הבייתה מאיבוד. לפעמים
נפתח פורטל ראנדומלי, אבל תמיד בפתאומיות. אי אפשר לעולם לחזות מראש מתי או היכן.
ואם במקרה מצליחים להמצא ליד כשכזה פורטל נפתח, זה עדיין לא מספיק. כי באיבוד יש
יותר גרביטציה וזה קשה שם לזוז. בגלל זה באיבוד אנשים לרוב לא טורחים, לזוז. לא
תמיד מבחינים כשפורטל נפתח. וכשכן, רוצים לרוץ לקראתו, אבל זה קשה, בגלל הגרביטציה
העצומה. שלושה צעדים לוקחים המון אנרגיה ואז צריך לנוח. לפעמים אפשר לחטוף איזו
הצצה מהירה, כשפורטל נפתח, ולראות אנשים אחרים. אבל פורטלים תמיד נפתחים רק לזמן
קצר, ואז שוב נמצאים לבד.
באיבוד יש תמיד שקט עצום, שעושה כאב
ראש, חוץ ממתי שיש פתאום רעש נורא, שנדמה כמו מגיע מכל מקום בו זמנית. ורוצים
לכבות אותו, אבל אי אפשר לאתר אותו. ואח"כ שוב שקט. שקט שחודר ופוצע. באיבוד
אין רפואה. אין תרופות, אין פלסטרים, באיבוד פציעות לעולם לא מחלימות. הן לא הורגות,
הן רק, לא מחלימות. הן ממשיכות לכאוב. לתמיד.
אחרי שנמצאים באיבוד מספיק זמן, לפעמים
קשה לזכור שפעם, לפני, היה מקום אחר. שהייתה בו שמש לפעמים, והיו בו אנשים,
ופציעות החלימו. וכשמגיעים לשלב שבו מתקשים לזכור, הגרביטציה גדלה, והפורטלים
נעשים עוד יותר נדירים, ולכן זה עוד יותר קשה לברוח. באיבוד אפשר להלכד. לפעמים יש
אנשים בחוץ, שרודפים אחרי הפורטלים האלה ועוקבים אחרי המסלול של מי שנמצא באיבוד,
וברגע הנכון מצליחים למשוך יד פנימה ולתפוס אותו, ולמשוך החוצה.
אבל גם יש אנשים שברגע שהם מגיעים
לאיבוד, אף אחד בחוץ לא זוכר שהם אי פעם בכלל היו, ולכן אף אחד לא טורח בחוץ לנסות
ולשלוח יד פנימה. אלה האנשים שנלכדים באיבוד. ונשארים שם לתמיד.
